מכתב של הרבצ"ר ישראל וויס ליהונתן פולארד

המטה הכללי
הרבנות הצבאית הראשית
לשכת הרב הראשי לצה"ל
ד' מרחשוון תשס"ה

ליונתן יקירי ה' עמך

הירוק המלבב של טרם שלכת, כמו-גם חדרי הקבלה וטרקלין הכניסה המרשימים של הכלא, מטעים, שלא לומר משקרים, שכן עטיפת הצלופן החיצונית, איננה מסוגלת לכסות, אלא לרגע, על התוך הנורא של עשרים השנים, שחודשים ארוכים מהם, מוגדרים כבלתי ראויים (בלשון המעטה).

במציאות הבלתי אנושית (למשל) שאתה ואסתר הנשואים שנים הרבה, אוחזים ידיים בפני, באהבה רבה, אך גם בדמעה גלויה, על שאינכם מסוגלים לממש את אהבתכם, ולראות פרי בטן ולקיים את המצווה הראשונה בתורה וכל כך למה? משום הענשת הדורות הבאים ?
משום שאבות אכלו בוסר... שיני בנים תכהנה ?

קודם שפגשתי בך יונתן, שאלתי את עצמי לא אחת, מה מסוגל חדר צר וקטן- שבפריסת ידי אדם, ניתן ללא קושי לגעת בקטביו – לעשות לבן אדם נורמאלי אחד ? מה מסוגלות השנים לחולל, לכרסם, לחרוט בבשרו. שנים אמרתי, לא שניים, כי אם עשרים, חשבתי שנכון להכפיל את העשרים, ב-365 הימים שבכל שנה ולשלש ולרבע את השעות, הדקות והשניות, כשכל החיבורים הללו הובילו אותי לא אחת אל המחשבה שלכשניפגש אחזה בשבר אדם, בצל צילו של אדם, בשבר כלי, כך יונתן ראיתי אותך בדמיון, אך בפועל, בפועל יונתן התגלית לי כגיבור אמיתי, כגיבור אנושי, כענק מחשבתי, כצלול לשוני, כדעתן -ובכל תחום- מוצק, מיושב,שקול,בהיר,חד כתער,חשתי עונג אינטלקטואלי אמיתי בשהות המשותפת שלנו בכלא יונתן. ראיתי איש שפיו וליבו שווים, איש של "לא תגורו מפני איש" אתה איש של אמת, שנלחם ואינו חושש, נלחם כיהודי מאמין וגאה.

יונתן, בעודך אמנם בכלא הנורא בקנטקי, אך לבך במזרח, בארץ ישראל ומה שחשוב יותר הוא שנשמתך, יונתן מצויה, בכל יהודי ויהודי באשר הוא.

זו איננה הרגשה, זו גם איננה תחושה- זו מציאות. אתה איתנו, בתוכנו, בנשמתנו, באברינו והיום עוד יותר מתמיד.

אנחנו ערבים, אנחנו כואבים, אנחנו מרגישים, אנחנו שייכים, אנחנו מתפללים, מייחלים, מקווים ובטוחים, שיום יבוא ולא רחוק הוא היום, שאתה יונתן ואסתר, האישה הנפלאה שלצדך, תגיעו יחדיו אל שערי הגאולה, אל שערי ארץ ישראל וברוב ממש.

אמן כן יהי רצון.

החותם באהבה,

הרב ישראל וייס, תא"ל
הרב הראשי לצה"ל